פארק הנחלים
חוויה של טבע ושלווה
בלב המושבה
רק ליופי - רחל היימן
אני מכירה אותו, יכולה להעיד כי אם היו שואלים אותו וודאי היה עונה שהוא רוצה להיות כאן כל הזמן, כלומר כל השנה, כלומר לעד.
הכרתי אותו לפני שנים אחדות בסגר הגדול. שעה שאסרו על היציאה וההתקהלויות דווקא אז נפגשנו.
וראיתי. משהו בו כל כך היה ועדיין רוצה להיות נוכח בכל הזמנים, משתוקק להגיע בכוחו למקומות חדשים ולא להיתקע רק בטווח הזה בין לבין. החלום שלו, כך נראה, היה מאז ומתמיד להיות גדול, להיות משמעותי.
בעולם בו רק החזק מתקיים בעולם בו תשומת הלב היא ל"גדול" ולבעל הכוח – קשה להיות אחד כמוהו.
בימי הקיץ השחונים אני רואה אותו נושא את התסכול בשקט, מקשיב לאלה שעדיין אתו. מתגרד מהקוצים, נזהר שלא יבעירו בו את החימה. מנסה לעשות בי רוגע בדרכו.
בלי להיות מומחית גדולה אפשר לקבוע כי ימי החורף טובים לו. שעה שנותנים לו לנוע כרצונו הוא חושב לעצמו בהתלהבות שהכי היה רוצה להזיז סלעים, להעמיק עוד ועוד, בין לבין, בתוך ומחוץ
היה רוצה לשאת גשרים מעליו, שיעשו את העולם ליפה יותר
היה רוצה לזרום עם כל מה שבא,
לפתוח ערוצים חדשים
לגלות מקומות אחרים
אבל הם מקפידים ואומרים שהוא לא.
שרק עד כאן מותר לו.
כלומר שהוא לא יכול.
אז הוא מתפתל. עונה להם בדרכו "אני דווקא כן יכול, תראו אותי אני יכול."
מספר בגאווה לכל מי שרוצה לשמוע וודאי למי שממהר לצלם אותו ברגעי גדולתו, למי שממהר להפיץ בכל רחבי הארץ כי הוא "פרוע אבל בטוח", למי שמרבה להתפייט ולשורר עליו כי הוא פשוט, קטן, אבל מלא חיים.
לילה אחד העז ועלה על גדותיו. ידעתי שעשה זאת מרוב אושר. אולי מרוב תחושה של קיום, של משמעות. אבל הם מיהרו להעמיד אותו במקום. עצרו את הנתיבים שפילס לעצמו. העמידו סלעים גדולים. שלא יעז, שלא יעלה על לבו לחרוג מהמסלול שנקבע לו.
במשפחה שלו לעגו לו. שנים רבות אמרו שהוא לא רציני, שהוא בדיחה מקומית, שכל הקיום שלו מלאכותי או בורגני, וודאי לחלוטין סתמי.
"מי אתה?" זלגו דיברי הלעג שלהם וחלחלו בו.
"אתה תלוי באחרים" יצאו נגדו "אין בך טיפה של עצמאות, טיפונת של יכולת."
והוא כל כך רצה להיות כמו אחיו האיתנים, אלה שחוצבים את דרכם בעוז בכוח במלאות שלא מאכזבת אף עונה.
אבל הם חזרו והגדירו אותו "נחל אכזב".
העלבון בשם שהוצמד אליו לא הרפה ממנו. אכזב, חזר ולחש אל הרוח, אל העפר, אל הכרמים. אני אכזב.
למי אני אכזב? למה?
תהה ולמרות הכל אני יכולה לומר כי לא התבוסס בביצת ייאוש.
שנים, חיכה שיטפחו גם אותו, שיעמיקו את הערוץ שלו, ינקו, ישתלו, יגזמו. שנים דמיין איזה מרחב יפה יהיה סביבו. חיכה לבעלי הכנף לרמשים לחיות שיחזרו לשהות על גדותיו ובתוכו.
כשזה סוף סוף קרה ובני האדם טיפחו, השקיעו, ניקזו, ריכזו, העמיקו, הקשיבו לצרכיו - לא היה מאושר ממנו.
"תראו אותי" קרא בקול. "אכזב אכזב אבל יפה ומלא."
"אתה מלא?" חזרו אחיו המלאים כל השנה ללעוג לו.
"כן" התעקש, אני מלא. תראו שגם בלי מים באים אלי!"
"מי בא?" צחקו ממנו "היתושים?"
"לא לא" ענה, "כלומר גם היתושים באים אלי. אבל תקשיבו לקרפדות, ותראו את הצמחים את קני הסוף את הציפורים אפילו ברווזים נוצרים בי."
אחיו לא הקשיבו לשמחתו "אתה סתם..." אמרו, "יודע מה אתה רק ליופי."
"מה רע להיות רק ליופי?" תהה הנחל. "היופי חשוב, לא?"
"יופי?" זלזלו בו "ביופי אין שום תועלת שום חשיבות. אנחנו האיתנים הכרחיים, אנחנו חשובים."
הנחל לא ענה.
הוא ראה את הילדים שבאו לראות את מימיו ולהעז לטבול רגל בפלגיו, הקשיב לנערות ולנערים שמצאו בין קני הסוף פינת עישון נוחה, הרגיע את הטיילים והטיילות שנצמדו לשביל ההליכה כדי לנשום קצת טבע בין הכבישים והמדרכות, שמע את הצלמים והצפרים שהשכימו קום לתור בין גדותיו את בעלי הכנף והסתיר את הינשופים שמילאו את הלילות.
הוא שמע את הצורך שלהם ביופי, גם אם אינו מושלם.
לפני ימים אחדים בשיאה של המועקה האנושית הלכתי בשביל שהתמלא ירוק. המים זרמו לשמאלי, הרקפות והתורמוסים ושאר מיני הצמחים פרחו לימיני. לאט לאט רחב בי הלב והכאב רפה לפחות בזמן הפסיעה לצידו.
"יש בי תועלת גם אם אני רק ליופי," אמר לעצמו. ואני הנהנתי בהסכמה.
